צודק אווטט הגיוני אין

"אני צודק!"

"אתה מדבר שטויות, אני צודקת!"

....

להיות צודקים 

זאת שפה של שחור לבן.

או אני או אתה

ואם זה או אני או אתה

אז ה'אני' מאויים

ואם ה'אני' מאויים

 הוא צריך להתגונן

או שהוא יוצא למתקפה.

הוא בטח לא מקשיב

הוא בטח לא משתף פעולה

 זאת מלחמה

יהודה עמיחי כבר אמר:

מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא קשה ורמוס

כמו חצר.

להוכיח כמה אתם צודקים

זאת הורדת ידיים.

יש בַּיקוּם מקום גם למאדים וגם לנוגה

לשניכם יש מקום

יש הגיון בדברים של כל אחד

בשביל להבין את נקודת מבטו של האחר

אתם לא צריכים לוותר על נקודת מבטכם.

לכל מטבע יש שני צדדים!

שני צדדים הגיוניים.

אני יכול להשאר בצד שלי

אבל עלי להכיר בכך שיש גם צד שני

גם זה וגם זה הגיוני.

במקום או או

עברו לגם וגם

אחרי שנבין מה חשוב לי

וגם מה חשוב לך

אפשר יהיה לדבר

וליצור פתרונות מקוריים.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.

במקום לחפש את הצדק בדברים שלכם

חפשו את ההגיון בדברים של בן זוגכם

חקרו את זה-

מה ההגיון שלו?

מה ההגיון שלה?

מה הראש שלו?

מה הראש שלה?

בעולם אין מוחלטות,

ואפילו נוסחאות ידועות כמו 1+1

בזוגיות יש להם תשובה יצירתית:

שלוש !

הדייג ודג זהב

תתחדשו

מבט לחדשות

עברה עוד שנה. שוב הגיע  יום הנישואין. 

איזה שעמום. 

השגרה הזאת הורסת.

מכיר אותה, כל תגובה שלה. כל קמט מבע.

מכירה אותו. כל תנועה. כל שתיקה. כל רטט שפה.

אין לכם שום ריגוש. אין כאן שום חידוש.

למה להמשיך ביחד בעצם?

קח כוס קפה. שב. תרגע.

צאי רגע החוצה. קחי נשימה.

זמן מבט. 

מבט אחר. מבט מחודש.

כי הזמן לא עצר. החלום לא עבר. 

החלום הוא כל רגע , בהווה. עכשיו.

כי האחר שמולך מתחדש כל הזמן.

היום הוא כבר מבוגר ביום ממה שהיה אתמול.

יש לו חוויות חדשות.

יש לו תובנות חדשות. 

סדרי העדיפויות שלו השתנו. 

ואפילו בזוגיות כבר יש לו פז"ם.

כן, גם היא מתבגרת. גם היא משתנה.

 יש לה כבר ותק כרעיה. 

עוברים עליה אירועים מטלטלים, 

יש לה נקודת מבט חדשה על החיים.

האם אתם מצליחים להתחדש ביחד?

האם אתם מצליחים לחדש את זווית הראיה; זה על זו וזו על זה?

שנו את נקודת המבט.

ממבט מאוכזב , המתמקד באין,

למבט מתפעל המתמקד ביש.

תסתכלי עליו שוב.

 יש שם כל-כך הרבה בחתן שלך.  

תראי את זה. תשמחי עם זה.

יש בה כל-כך הרבה בכלה שלך, כן האשה שלך.

 זו שחלמת עליה ,היא עכשיו מציאות.

זאת עבודה של כל אחד לחוד ושל שניים יחד.

כי בזוגיות השלם גדול משני חלקיו.

תתחדשו!

שווה ציטוט

נשברים ויולדים

לכבוד י"ז בתמוז, קפצתי לכפר אדומים, להקדיש שבעים דקות יקרות לשיעור של הרב יואל בן הראש. בשיעור התורה הזה, הדקות הפכו ליקרות מפנינים.

הרב הרחיב על שבירת הלוחות. על משמעותו. שבירת הלוחות היא שיעור חינוכי המלמד אותנו על משמעותו של משבר. משבר, כמו משבר הלידה, הוא מקום מוליד. מקום יוצר. הוא מלמד אותנו ש"מידת הדין מלאה ברחמים גנוזים".

אני מצטטת ממה שכתב:

"שבירת הלוחות בי"ז בתמוז, קבעה "בניין אב" לכל סוגי המשברים האפשריים בחיים. לוחות האבן היו כתובים באצבע אלוהים, ומעשה אלוהים המה... ובכל זאת נשברו. זעזוע שכזה מוליד בהכרח ספיקות באמונה ומחייב התמודדות רצינית. החלל הפנוי שנוצר עקב המשבר, מחליש את האמונה אצל האדם, והגרוע מכל הוא המסקנה שכל המשברים שהוא עובר בחייו, הם חסרי משמעות. כאן באה התורה לחדש שהמשברים הם חלק מתיקון הבריאה כשמשתדלים להבין אותם, מגיעים לתוצאות חיוביות, בסוד הלוחות השניים המבטאים את שותפותו של האדם בתהליך גילוי הקודש בעולם. מידת דין מלאה ברחמים גנוזים, ועל זה אמרו חז"ל (ברכות נ"ד) ... שיש לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה...

כל המשברים מושרשים אפוא בשבירת הלוחות, כלומר בחוסר הבנתנו כ"מקבלים" את הטוב העליון שהוא נותן לטובת החיים. יום י"ז בתמוז היה מיועד בשורשו, מששת ימי בראשית, להיות יום המפגש המיוחל בין השמים לארץ. חריטת ערכי הקודש על חומר המציאות, הולידה פחד גדול מהחשש לאחריות הנלווית לזה".

הרב הדגיש את הצורך החיוני להתבונן במשבר. 'להיות שם'. להתבונן בו. כי למשבר יש תפקיד. תפקידו להוליד. ליצור מציאות חדשה שכמוה לא היתה. הבנה חדשה. התבוננות מצמיחה. צריך לשבת על המשבר, ואם חס וחלילה אין תובנה חדשה, אין תינוק, המשבר היה חינם.

בשפה האימונית, הפחד מהאחריות שהביא לחטא העגל, שייך למעגל הריאקטיבי של חיינו. למעגל הדאגה שאנחנו סוגרים על עצמנו. הפחד שמסרס את האחריות שבנו ומשאיר אותנו קטנים בתוך אזור הנוחות שלנו.

וכמו שאמר הרב יואל בעל-פה: "חטא העגל הוא חטא הפחד מלהיות גדול"!

ספירלות של יחסים

איזה מעגלים בחרת?

חיינו נעים בהרבה מעגלים; מעגלי חיים שהזמן מוביל אותם. אנחנו מתבגרים לאורכם באופן פיזי. אין לנו שום שליטה על מהלכם.יש לנו מעגלים משפחתיים. משפחה גרעינית, משפחה מורחבת. ועוד יותר מורחבת. גם שם 'לא שאלו אותנו'. 'משפחה לא בוחרים'.

יש לנו מעגלי חברים; חברי ילדות שאותם בחרנו , ובהמשך אנחנו ממשיכים ובוחרים לנו חברים.

המעגלים השונים רוקמים אותנו לרקמה אנושית חיה. בתוכם, ואולי מעליהם, אנחנו נמצאים במעגלים מסוג אחר: מעגלי מודעוּת. אלה הם מעגל הפגיעות ולעומתו מעגל הנתינה. 

במעגל הפגיעות נזרקת פגיעה והיא מתחילה לעבור מאדם לאדם: אתה פוגע- אני נפגע-אני פוגע-אתה נפגע- אתה פוגע וכו'. המעגלים האלה לא נתקעים במערכת יחסים של שני אנשים, אלא הם הולכים ומתפשטים. אם אני נפגעתי ממך, אני יכול להתאפק ביחס אליך, אבל אפגע במישהו אחר וכו'.

אחת הדוגמאות המוכרת לכל אחד היא כשהבוס מגיע עצבני לעבודה.  פגשנו אותו במעלית. הוא עוד לא  נכנס למשרד, אבל ברור שמשהו קרה. אין מצב שהוא יגיד שהוא נפגע . הוא קשוח. תמיד מקפיד לשמור על פרצוף פוקר, ובכלל מה לו ולרגשות... אבל ,שקוף שהוא נפגע; נפגע לו האגו! למה? לא ברור. זאת שרשרת הפגיעות.  היא אחת מהירושות שלנו מאדם הראשון.

במעגל הנתינה אתה נותן-אני מקבל-אני נותן-אתה מקבל-אתה נותן וכו'. הבוס אומר לי בוקר טוב- אני מחייך. אני מתיישב מחויך לעבוד, הלקוח שמגיע מקבל חיוך, אני  פונה באדיבות, אני מקבל לקוח מרוצה וכו'

המעגלים האלה חזקים מאד בזוגיות,  או בין אחים. מעגל הפגיעות מוכר כשילד אחד חוטף לשני משהו, ההוא צועק על אחיו שבועט בצעיר ממנו, חד גדיא.

לעומת זאת בזוגיות המשחק הוא פינג-פונג; היא מעירה והוא נכנס למגננה.  הוא מבקר והיא מתקיפה. שמח בשכונה.

עד כמה אנחנו מצליחים לצאת ממעגל הפגיעות בבית? עד כמה אנחנו מצליחים לצאת ממעגל הפגיעות בחוץ? ברור לכל קורא שהעוצמה הכי חזקה של מעגלי החיים היא בבית. שם אנחנו חווים היטב את הפגיעות וגם את הנתינה. החשש הגדול שלנו הוא מהסכנה שבנפילה למערבולת של מעגל פגיעות.

זוגיות חזקה היא זוגיות שבה אנחנו מצליחים לצמצם את המקרים של נפילה למעגל הפגיעות. ו- שיש לנו כלים לצאת ממעגל הפגיעות.

איך? - או שאני לא נפגע, או שאני לא פוגע.

לא פשוט בכלל, אבל יש ספרים, יש סדנאות שבהם ניתן לרכוש כלים המאפשרים לצאת ממעגל הפגיעות.

משפחה חזקה, היא משפחה שיש בה מודעות וערנות לסכנה שבמעגל הפגיעות.

העבודה שלנו היא לברר-

מה אנחנו יכולים לעשות כדי לצאת ממעגל הפגיעות?

מה יעזור לנו לחזק את מעגל הנתינה?

את קו החיים הזוגי שלך ראית?

ב"ה

מהו קו החיים הזוגי שלך?

הקו הסיסמוגרפי שמשרטטים קורות חיינו שנה אחר שנה הוא קו החיים האישי שלנו. הקו הזה מורכב מאינסוף נקודות, במתמטיקה, אך בחיים הוא נוצר מאינסוף חוויות.

אחד המרכיבים המשמעותיים של קו החיים שלנו הוא "קו החיים הזוגי".

בילדות נזרעים זרעי הזוגיות באופן בלתי מודע באופן שבו אנחנו חווים את הורינו. אנחנו משחקים ב'אבא ואמא' בלי לדעת אפילו לקרוא לזוגיות בשמה. אנחנו בונים מערכות יחסים בין אישיות שיצרו בסיס למערכות יחסים הבאות. בגיל ההתבגרות אנחנו לומדים לבנות מערכות יחסים חברתיות, ואלה בעצם מהוות תרגול לקראת מערכת היחסים הזוגית שלנו.

בניגוד למה שחושבים הזוגות הטריים הנישאים, החתונה אינה סוף הסרט, אלא תחילתו של קו החיים הזוגי. האורות הנוצצים מסנוורים, ולא מאפשרים לראות את המשך הדרך. זוהי פסגה, אך רק ראשונה. יתכן ולפסגה זאת יש רמה רחבה, אך לרמה יש ירידות ואחריהם יש לכבוש עוד פסגות.

הזוגיות, הורתה בתקופה שלפני החתונה. לידתה בחתונה. לאט לאט היא צומחת, מתבגרת ונבנית.

תחילתה בחלום ילדות, ורוד ומושלם. וכמו בילדות, יש הרבה התמודדויות עם האתגרים שמציב העולם האמיתי. האתגרים יוצרים לעתים משברים ונפילות, אך אחרי הבכי יש זריחה, למידה וצמיחה.

כמו קו החיים האישי, גם הזוגיות מושפעת מגורמים חיצוניים. מאתגרי פרנסה, בריאות ומגידול הילדים.

יש מאפיינים לזוגיות בשנה הראשונה. יש שינויים בשנה השלישית, ויש משברים בשנה השביעית. הזוגיות נבנית עם הילדים הגדלים ומתבגרים. היא מתעצבת מחדש כשהילדים עוזבים את הקן. זוגיות של גיל חמישים אינה זוגיות של שנות העשרים. יש התמודדויות לגיל פרישה ויש התמודדות עם אובדנים בגיל השלישי. כשקו החיים של אחד מבני הזוג מסתיים, ממשיך קו החיים הזוגי אצל השני.

קו החיים שלנו רצוף תנודות, המסמנות את השינויים המתרחשים בחיינו. חלקם מודעים וחלקם שלא מדעת. כמו קווי כף היד, לכל אחד מאתנו קו חיים ייחודי. העיצוב של קו חיים זה נמצא בידינו!

חרותנו וביעור חמ"ץ

ב"ה

חירותנו וביעור חמ"ץ

"אני חייב לראות את המשחק הערב".

"אני צריכה כבר בגד חדש".

עצרו רגע. האם אתם בטוחים במה שאמרתם?

-יש אפשרות שתסתדר בלי המשחק?

-יכול להיות שיש  לך כבר מה ללבוש?

ה'חייב', "מוכרח", "צריך", בהרבה מקרים מנהלים לנו את החיים.

הדוגמאות שלמעלה הן קלות לוויתור באופן יחסי, אבל  ה"חייב-מוכרח-צריך" הזה מעמיד אותנו לא פעם בתחושה של  דרך ללא מוצא. אנחנו חייבים להרוויח, אנחנו מוכרחים לדאוג , אנחנו צריכים להספיק, אנחנו חייבים לסדר, אנחנו מוכרחים לטפל, אנחנו צריכים כבר לגמור . כל אחד עם הרשימה האינסופית של המחויבויות שלו.

מה קורה כשאנחנו לא עומדים בסד של 'חייב-מוכרח-צריך' שהכנסנו את עצמנו לתוכו? אז, אנחנו עצובים, כועסים, מתוסכלים או מדוכאים. למה ? כי לא עמדנו בציפיות שלנו מעצמנו. כי לא עשינו את מה שאנחנו מאמינים שאנחנו מוכרחים.

לדאבוננו,  הסד  של  'חייב-מוכרח-צריך' נמצא גם במערכות יחסים. יש לנו אמונות לא רק על מה שאנחנו חמצי"ם (חייבים-מוכרחים-צריכים) לעשות, אלא גם על מה שאחרים חייבים-מוכרחים-צריכים  לעשות; "היא חייבת לשתוק קצת", "הוא צריך לדבר איתי יותר" , "היא צריכה להרפות קצת", "הוא צריך לשים לב יותר" וכו' וכו'. כמה טקסטים פנימיים יש לנו על מה שהם חייבים-מוכרחים-צריכים לעשות. כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על אכזבות מִסד החמ"ץ שבַּנינו לאחרים.

אלה החיים שלנו. אלה החיים שחלמנו עליהם? האם כל זה גורם לנו לאושר? 

-לא חשבנו על זה, כי מרוב עשיה אנחנו לא מתפנים לרגשות שמבעבעים שם.

-אושר. נשמע כמו שם טוב לילד. לחלום.

אבל  האושר הזה מסתובב כאן בעולם. צריך רק לשים עליו יד. סליחה, לב.

הרב קוק במאמרו 'חירותנו וביעור חמץ' (בתוך 'עולת ראיה') מסביר שהגאולה תלויה בחירות עצמית שנקנית על ידי חירותה של הנשמה. חירות הרוח. הוא תולה את חירות הנשמה בביעור כל הדברים המעכבים את חירות האדם. זהו החמץ.

בשפה אימונית,  החמ"ץ הוא ה'חייב-מוכרח-צריך'. אלו כל האמונות המעכבות שלנו על מה שאנחנו 'חייבים' לעשות. האמונות שרכשנו כילדים. האמונות שיצרנו בתוך החברה שבה גדלנו. התפיסה שעיצבנו בתוך התרבות שסובבת אותנו. התפיסות שבגללן אנחנו מתוסכלים. אלה אמונות תוקעות. את התפיסות האלה צריך להסיר. זה מה שעלינו לבער!

 הרב קוק מלמד שהחירות, היא רוח המרוממת את האדם 'להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו'!

 מהי האמת הפנימית שלי? איך מגלים אותה?

איך יוצאים מהמקום שהרב מתאר כ'בן חורין שרוחו היא רוח של עבד'?

הרי זה לא המקום שהיית רוצה להיות בו.

איך עושים את זה?!

התהליך הוא קשה, אפילו מפחיד, אבל אפשרי. כבר נאמר 'אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים' וכדי לעשות את השינוי הזה צריך סיוע חיצוני.

מזמינה אתכם לצאת למסע פנימי לביעור החמ"ץ שלכם, וממליצה בחום על תהליך אימון J

חג שמח!

לא רק הילד עושה לך בית ספר

לא רק הילד עושה לך בית ספר

כולנו נולדנו ילדים. גדלנו, בגרנו והפכנו להורים. להביא ילד לעולם זה טבעי. לגדל ילד, ולחנך אותו זה לא בא טבעי. המודעות שלנו לחשיבות של חינוך הילדים מביאה אותנו לחשיבה מתמדת בכל פרט בהתנהלות שלנו מול הילדים. החשיבה הזאת נהיית מורכבת ואנחנו לומדים שזה לא טבעי, ולא  תמיד 'זורם' ולא ברור לנו מה הדרך ומה נכון. ואז אנחנו מתחילים לדבר.  מתחילים לברר.  'בית ספר להורים' זאת מסגרת שכל אחד מוצא לו את הדרך להמציא לו ולהשלים. אנחנו מדברים על זה בפתיחות. ברור לנו שאנחנו לא לבד ושזה דווקא כן טבעי; להתקל בקשיים בגידול הילדים.

ואני שואלת את עצמי, מה עם 'בית ספר לזוגיות'? למה בתחום הרגיש, החשוב, הקשה הזה אנחנו דווקא מתעקשים לחשוב שזה צריך לבוא טבעי.  למה פה אנחנו לא מנסים ללמוד. למה בתחום הזה אנחנו מתעקשים לחזור על דפוסי התנהגות שלא מובילים אותנו לשם מקום ? למה אנחנו לא מנסים לצאת משם? למה אנחנו לא מושיטים יד לעזרה, להכוונה? מאיפה בדיוק אנחנו צריכים לדעת איך להתנהל בזוגיות???

איך אנחנו בונים מערכות יחסים בריאות?

איך אנחנו מדברים ?

איך מקשיבים?

איך מכבדים?!

אולי ניסיתם לחשוב:  "לאיזה  מערכת יחסים אינטימית קודמת זה דומה?"

  "איזה דפוס יחסים דומה אני מכיר? "

"מהן מערכות היחסים שיש לי בהן נסיון ואני יכול לחקות אותו? "

זה דומה למערכות יחסים שבניתי עם חברים שלי? –דומה. אבל מאד  שונה.

זה דומה למערכות היחסים שהיו להורים שלי? –אולי אני רוצה שזה יהיה דומה. אבל אנחנו זה לא הם!

זה דומה למערכות  היחסים שהיו לי עם האחים שלי? דומה. אבל מאד שונה.

אז מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות???

קודם כל - לראות את זה.

להסתכל למציאות בעיניים.

להבין שמערכות יחסים הם לא 'זורמות'.

מערכות יחסים נבנות בעמל ויזע.

שנית- להבין שאנחנו לא חריגים.

           להכיר בכך כל זוגות המחייכים סביבנו עובדים על הזוגיות שלהם.

שלישית- לבחור בטוב; ללכת יחד לאיש מקצוע ולקבל הכוונה.