להרגיש לרגע את חנה

שיר הכבוד מושר אצלינו באופן שיוויוני: כל הילדים שרים יחד בשמחה, בבטחון ובלי תחרות. גם האמהות רוות נחת יחד, מציצות בילדים ומחייכות אחת אל השניה בקורת רוח. השבת ניתנה לי הזדמנות מיוחדת. הפעם התארחנו בבית כנסת אחר. החזן החל לשיר את 'אנעים זמירות'. אני עומדת בעזרה המוגבהת, מול ארון הקודש, ופתאום אני רואה את הגבאי מעמיד את בני ליד העמוד, החזן מפנה לו מקום והבן שלי ממשיך ושר בקול גבוה "מידי דברי בכבודך הומה ליבי אל דודך".
ברגע הזה של הבן שלי עומד אל מול הקודש הכה בי 'אל הרגע הזה התפללתי' ויכולתי לרגע להבין את מה שנראה בעיני עד היום כאלטרואיזם מטורף של אשה שמתפללת לבן במשך שנים על גבי שנים, סובלת כאב וחרפה בעקרותה ולבסוף נודרת להקדיש את בנה לה'. לרגע הבנתי את חנה שלימדה אותנו תפילה 'אל הנער הזה התפללתי'.