ב"ה
על הסרט גט- "בלעדיך
אני בעצם כלום"
כשרונית אלקבץ קבלה את
פרס אופיר על משחקה בסרט גט היא אמרה: "מלבד היותו פרס אישי משמח, זהו פרס שהוא
ניצחון היצירה וניצחון הרוח של אלפי נשים בישראל, מסורבות גט, שיש להן חיים בלתי נסבלים,
אני מקווה שהסרט הזה יפתח צוהר ויגביר את המודעות, כך שנוכל לעזור לנשים האלו לקבל
את חייהן בחזרה".
חברה שלי שהתגרשה אמרה
לי שכמאמנת זוגית אני צריכה לראות את הסרט הזה. מהביקורות בעתון הבנתי שאני הולכת
לראות סרט על כאבן של מסורבות גט. סרט שיש בו הרבה ביקורת על ההתנהלות של בתי הדין
הרבניים.
אבל מעבר לזעם על
המערכת הממסדית, מה שריתק אותי בסרט הוא דווקא מערכת היחסים בין ויויאן לאלישע,
גיבורי הסרט.
רציתי לשתף אתכם במה
שאני ראיתי, במשקפיים של מאמנת זוגית. מי שראה את הסרט ימצא פה דברים שלא ראה
כשצפה בסרט, ומי שלא ראה יקרא את הפרשנותלפני הסרט.
הסרט הוא סרט איטי,
צילומי תקריב ארוכים, וכולו מתרחש בחדר אחד. הרבה שתיקות. גם התפרצויות, וחלק גדול
מאד מהמסר עובר דרך הבעות הפנים ושפת הגוף של
הגיבורה.
הסצנה בה מוצאת ויויאן
בכח מחדר הדיונים לא משאירה עין יבשה . מקוממת התלות הבלתי נתפסת של אשה
במשפט אחד, תרתי משמע, של בעלה. עורכי
הדין חסרי אונים, הדיינים חסרי אונים. ומולם ניצב הבעל , טיפוס חלש, אבל כל הכח
נמצא בידו, והוא מנצל אותו במלוא העוצמה. לאט, לאט, במשך שבועות, חודשים ושנים,
מתח את אשתו, ואיתה את כל המערכת. כולם מחכים למוצא שפתיו. זה כל כוחו, זה כח
קיומו. על זה הוא לא יכול לוותר.
לכאורה אלישע, הבעל
המרוחק הזה מצטייר כלא נורמאלי. לאורך סצנות ארוכות הוא שותק שתיקה רועמת. מתעקש
שלא לגרש את אשתו. כשסוף סוף האיש עומד על רגליו ומדבר, הוא טוען שהוא אוהב אותה!
האיש הזה שאשתו ברחה ממנו. שאשתו סובלת ממנו ונלחמת לקבל ממנו גט, טוען בבית הדין
שהוא אוהב את אשתו.
זה נשמע שקרי ומרושע
מצידו, אבל אתם יודעים מה, אני מאמינה לו. כי אלישע אוהב את עצמו דרך אשתו.
האיש החזק הזה הוא איש
חלש. איש שלא מצליח לרקום מערכות יחסים בחוץ וגם לא בפנים. הוא איש קפדן כלפי
מתפללי בית הכנסת, כלפי אשתו, וכנראה גם כלפי עצמו. הוא לא מסגל לקבל את המקומות
החסרים שלהם, אבל גם לא מוכן לקבל את מקומות הקושי שלו עצמו.
הוא מגיע בגפו, בלי
עו"ד כי אין מי שיעמוד בדרישות. הוא לא סומך על אף אחד.
אלישע מצא אדם אחד
שנתן בו את מבטחו וזאת ויויאן אשתו. היא היוותה בשבילו הכל: אם ואחות. בשבט
הביקורת שלו הרחיק את כולם מעליו ויצר לו עולם קר ומנוכר. בתוך הבידוד נותרה לו אשתו
הנפש הקרובה היחידה.
כל הערך העצמי שלו נתן
בידה. לבד הוא לא שווה בעיני עצמו. שחרור אשתו ישאיר אותו ללא עוגן, ללא נקודת
אחיזה בקיום. עלול הוא למות.
חוסר הבטחון הוא גם המונע ממנו את היכולת להודות בכשלון. הגט
בשבילו זה הודאה בכשלון, ואצלו לכישלון אין מקום.
מה זאת אהבה?
באחד מרגעי השיא
נשאלים בני הזוג מתי לאחרונה התייחדו . בשלב הזה מתפרץ הכאב ויריות של האשמות
נשמעות מכל צד. לראשונה נסדקת שכבת הכפור מעל פניו האטומות של אלישע ודמעות
מבצבצות בעיניו.
אחיו נזעק להגנתו
וטוען שהוא פירנס, עזר במטבח, לא הרים על אשתו יד. ואילו היא זלזלה ולא כיבדה. לעומתו
ויוויאן שחונקת את כאבה לאורך שנות המשפט מתפרצת בכאב על יחס פוגעני. על כך שלא ליטף,
לא התעניין, לא שאל 'מה שלומך?'. על קיתונות של ביקורת שספגה. ביקורת על האוכל
שהכינה. חוסר הערכה כלפי המאמצים שעשתה כשהכניס חמותה לביתה. על זלזול ועל חוסר
כבוד.
הסצנה הזאת מציגה את
הפער בלתי ניתן לגישור בין האיש ואשתו. כל אחד ראה את הדברים מהצד שלו.
הדיינים מה שיש להם
להציע זה 'תחזרי הביתה'. והשתיקה צועקת: "למה שמשהו ישתנה??!". למה
שמשהו יזוז אם שום דבר לא נעשה כדי לעזור למצב להשתנות? על איזה נס הם סומכים?
בשלב הזה אין מה
לעשות. בתחילת הדרך אפשר היה לעשות משהו. אם היה מי שילמד אותם להבין אחד את השני.
אם היא היתה מבינה שהוא אוהב אותה, וזאת הדרך שלו, אם הוא היה מבין מה זאת אהבה
בעיניה. אם היו לומדים להענות אחד לשני היו יותר הבנות ופחות מריבות.
על דוכן העדים מוצגות
לפנינו עדיות שונות של תפיסות זוגיות. למרבה הצער אף אחד, לא מהגברים וגם לא
מהנשים ,מצליח לצייר לנו, קהל הצופים, מהי זוגיות טובה. הציפיה היא מינימליסטית: 'זוג בסדר'. 'רגיל'. 'קצת צעקות'. לא מצפים
מזוגיות ליותר. גם בין השורות, בסיפור שמספרים העדים על עצמם אין דיבור על אושר,
על תמיכה , על כבוד הדדי. הזוג היחיד שעולה על דוכן העדים מציג עצמו כזוג אידיאלי,
אבל מהר מאד נותן לנו הבמאי להבין שגם אצלם יש מתח והנראוּת החיצונית מנהלת אותם.
העדים המציגים את
הזוגיות בעליבותה, רק מחזקים את טענתה של ויויאן שמאסה בנישואין שלה.
הזוגיות המתוארת בפיהם
היא פלקטית. חיצונית. חברתית. בלי שום נשמה. וככה ויויאן התחתנה. ככה. לכן בנקודת
החיות האמיתית שלה ידעה שהנישואין האלה נועדו לכישלון.
ויוייאן מוצאת בכח ללא
גט ובלי עילה. היא צועקת את צעקת הנושאות
זוגיות מתה ולא רק את זעקת העגונות.
התסריט של הסרט הזה
הוא תסריט אמיתי ועלול לייאש. אבל בחיים יש עוד תסריטים. הם נכתבו על ידי זוגות
שחיים זוגיות שיש בה אהבה, צמיחה ומסירות. זוגות אלה עובדים על הזוגיות שלהם, עם
עזרה או בלעדיה. הזוגות האלה עובדים על הזוגיות ויוצרים מציאות. הם לא חיים בסרט.
מאחורי המריבות שלכם
נמצאים שני עולמות. כל אחד מכם הוא עולם ומלואו. לא פשוט לראות את זה. זה דורש העמקה,
וזה התפקיד של איש מקצוע. אל תחזרו הביתה לאותו מקום. צאו מהחדר ולכו ללמוד אחד את
השני. קחו אחריות על הזוגיות שלכם . אלה החיים שלכם. אתם יכולים לשנות את הסיפור
שלכם וליצור סיפור חדש.
רונית אלקבץ מקווה
שהסרט יגביר את המודעות למצוקת מסורבות הגט ויעזור להן לקבל את חייהן חזרה ואני מבקשת
להוסיף ולקוות שהסרט הזה יגביר את המודעות לחשיבות של ההשקעה במערכת היחסים
הזוגית, כך שהנשים והאנשים יוכלו להחזיר לעצמם את האושר בחזרה.
פורסם גם ב'דפי כתום'
