יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

הדייג ודג זהב



בילדותי הרחוקה, בתקופה הפרהיסטורית טרם היות ה'הארי פוטר', אהבתי את הסיפור הזה. סיפור דמיוני פשוט. קלאסיקה. סיפור עם ריח ים, מגע של חול, רחש גלים ומרחבים. דייג עני יוצא יום-יום לדוג דגים לפרנסתו, ו'יום אחד' לתוך שגרת יומו מופיע פתאום דג זהב. דג המשאלות. זהו דג שכל אחד מאתנו חולם עליו. דג שנותן לנו במתנה את כרטיס היציאה מגבולות החיים אל מעבר למציאות. האפשרות העל טבעית שבאורח פלא נוכל להתגבר על כל הקשיים הפיזיים של דאגות היום-יום. כן, סוג של  אריאלה ממפעל הפיס שרבים מצפים שתרים את הטלפון.

הדייג הצנוע משחרר את  הדג מבלי לבקש ממנו דבר. הוא חוזר לאשתו ומספר לה את אשר אירע לו והיא מתחלחלת מההחמצה. היא שופכת על בעלה הלא יוצלח קיתון של העלבות ושולחת אותו לתקן את אשר קלקל ולבקש שדרוג כלכלי; לעבור מצריף, לבית. הדייג חוזר אל דג הזהב, מתנצל, מבקש וחוזר אל אשתו. היא מקבלת את אשר ביקשה, אך אינה מרוצה. השדרוג לא מספיק ושוב היא שופכת על בעלה ה'לא יוצלח קיתון של העלבות. התגובות חוזרות, השדרוג עולה; מבית לארמון, מבגדים יפים למלוכה, עד שהגדישה את הסאה בבקשתה לשלוט גם על הדג ולהיות כאלוהים. או אז חוזר הסיפור לתמונה הראשונה, האשה הענייה, בצריף המט ליפול.

הסיפור הזה תמיד היה נראה לי כסיפור עם מוסר השכל לשאלת גבולות היעדים הכלכליים שאנחנו מציבים לעצמנו. האם אנחנו מסתפקים במועט כמו הדייג, או בעלי 'עיניים גדולות' כמו אשתו. מצאתי את עצמי לא פעם, לפני קניות גדולות או קטנות, בוחנת את עצמי אם לא נהייתי כאותה אשת דייג זקנה. בודקת את הבחירה שלי. האם אני בוחרת בדרך של הדייג, המחזיק באידיאל של 'לשמוח במה שיש' או של הזקנה המרשעת הצעקנית  שכלום לא מספיק לה.

אבל יש מסר נוסף. בסיפור הזה יש מערכת יחסים בין בני זוג ויום אחד גיליתי שזהו סיפור הנשים המבקרות. הנשים שאף פעם לא מרוצות מהבעלים שלהן. ממה שהם  עושים וממה שהם. ואני מדברת בהכללות. סיפור של הנשים שצריכות שהדברים יהיו כמו שהן חושבות/ רוצות/ צריכות/ מאמינות. ככה זה צריך להיות. וזהו!

'הוא לא מספיק עוזר', 'הוא לא מרוויח מספיק', 'הוא לא נמצא מספיק עם הילדים',  'הוא ישן יותר מדי', 'הוא עסוק מדי', 'הוא צריך לעשות יותר כושר', 'הוא צריך להפסיק לעשן', 'הוא לא מדבר', 'הוא לא מתקדם'. כמה אנחנו מקטרות. כמה אנחנו לא מרוצות. נכון, אנחנו דואגות 'לטובת הבית', 'לטובת הילדים', 'לטובתו'!  הכל נכון. אבל האם ההטחות הבלתי פוסקות האלה, גם אלה שנאמרות ללא מלים, במבט, באוויר, האם הן מקדמות אותו? האם הן מקרבות אותו? האם הן מקדמות אותנו?!

כן, אשת הדייג חייתה בדמיונות. היא לא היתה מחוברת למציאות. היא לא הקשיבה לבעלה. היא לא ראתה את מה שיש. היא לא ראתה את מה שיש בו. היא לא ראתה את מה שיש לה. היא לא הסתכלה על מה שמתאים לה.  היא הייתה בעיקר ב'לא'. בעלה היה כלי בידיה להגשמת החלום שלה.

סוף הסיפור מחזיר אותו להתחלה. הוא מאפשר לאשה הזדמנות להתחלה חדשה. 

לראות את בעלה. לראות את מה שיש!




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה