השמש זורחת כבר הרבה יותר מידי זמן,
ובמספרים, לא ירד גשם כבר למעלה מ-60 ימים!
נפלה בחלקנו הזכות להיות עם ה', להיות בקשר עם ה' דרך הגשמים
והבצורות
ואם אין לנו נביא שיוכיח אותנו, לפחות יש לנו בצורת שתתריע על
מצבנו המוסרי.
"כי אנו עמך ואתה א-לוהינו, אנו בניך ואתה אבינו..אנו קהלך ואתה
חלקנו..
אנו כרמך ואתה נוטרנו.. אנו רעייתך ואתה דודנו"
בעת בצורת אי אפשר להתעלם מסופו של הפיוט 'אנו מלאי עוון'!
לא קל לדעת שאנו מלאי עוון.
קל יותר לראות איך הם מלאי עוון
הם עזי פנים, הם קשי עורף
מפני שהם .. והם.... והם.... והם....
ה-'הם' שמִים לנו מראות
מציגים לנו את מורכבותם של הדברים
מכריחים אותנו להתבונן במקומות שבהם יש לנו פצעים ועוויתות
המקום של 'חשבון נפש אישי' שבו צריכה להיות התבוננות פנימה
הופך לחשבון שאנחנו עושים לנפשותיהם של הסובבים אותנו.
בבראשית רבה יש מדרש המספר שבימיו של רבי תנחומא היו צריכין
ישראל לתענית [בשל הבצורת]
באו אליו [בני העיר] ואמרו לו: רבי, גזור תענית.
גזר תענית - יום אחד, יום שני, ויום שלישי - ולא ירד גשם.
עלה [לבימה] ודרש: בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה
מתמלא עליכם רחמים.
[יצאו האנשים לחלק צדקה.] בעת שחילקו צדקה לעניים, ראו אדם
אחד נותן מעות לגרושתו [סברו שלא ייתכן שהוא נותן לה צדקה שהרי הוא שונא אותה.
ולכן הסיקו שהכסף הוא אתנן תמורת שירותים לא מוסריים).
באו האנשים אל רבי תנחומא ואמרו לו: רבי, מה אנחנו יושבים ומתענים
כאן, ואילו זה עובר כאן עבירות [ובאשמתו יש בצורת].
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח רבי תנחומא שליחים, והביא את השניים לפני הציבור כולו.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה, והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה, ואמר: ריבון כל
העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות (הוא אינו חייב לה כלום, ובכל זאת כש)ראה
אותה בצרה, ונתמלא עליה רחמים. אתה שכתוב בך "חנון ורחום", ואנו בני ידידיך
- בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים.
מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם.
הציבור חיפש מה לעשות כדי להוריד גשמים. ואכן הציבור היה עסוק
בעשיה-חלוקת מעות.
תוך כדי עשיה, גם חיפשו אשמים, ומצאו איש אחד.
האיש הזה עשה מעשה של רחמים,
אבל מי שמחפש אשמים, רואה אשמים.
רבי תנחומא דרש "התמלאו רחמים אלו על אלו", והוא ידע שיש פה רחמים.
הוא גם ידע שהקב"ה כמובן רואה ויודע,
אבל הציבור לא ראה.
ר' תנחומא יכול היה לעשות את הברור בשקט, אבל הוא ידע מפני מה נתן
האיש את המעות
ורצה שגם הציבור ידע, לכן הביא את השניים לפני הציבור כולו
כי רק כשהציבור ראה את הרחמים, יכול היה גם הקב"ה להתמלא
רחמים ולהוריד גשמים
מה שרבי תנחומא מלמד אותנו הוא
לחפש רחמים ולא אשמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה